Sunday, March 30, 2014

ברקודות מנצנצות בסיפדן

אזהרת מסע -
הפוסט הבא נכתב הרבה לפני שנחטפו שלושת הילדים. נרצחו. והתחיל כל הבלגן בארץ. אנא מכם, אל תאמינו לכל השטויות שכתבתי כאן בעוד המצב היה בטוח. אל תקלו ראש ועדיף בכלל שנסעו למדינה מגניבה אחרת. תאמינו לי יש מספיק בעולם. בדקתי.
PEACE AND SAFE TRAVELLES

מהר מאוד התחלתי להבין את העולם שמתחת למים. התחלתי להתאהב ביצורים המשונים האלה. הצבעוניים האלה.
מדגיגים לקורלים בצבעים שלא ראיתי בחיים.
מהמכלול למיקרו.
מהמים הצלולים לנשימה איטית ורגועה.
לציוד.
לחתירה איטית ברגליים.
בהתבוננות.
במגע המים בחליפה שלי.
לפעם השלישית שירד לי דם מהאף.
לשפה שמדברים מתחת למים.
לפמפום.
למשקולות.
לסירה.



סיימתי את הקורס תוך יומיים וחצי והייתי מוכנה לקפוץ לסיפדן.
הטענתי את הגופרו כל הלילה, שלא יהיו פאדיחות...
קמתי מוקדם, אכלתי קרקרים ושתיתי קפה. לבשתי את החליפה וחיכיתי ליד הסירה.
כשכולנו הינו מוכנים יצאנו לדרך.
הסירה שטה לה על המים ואני צללתי לעולם של דמיון. מדמיינת איך אני רגועה במים, איך אני עושה כל מה שצריך בלי לחץ. מנסה לדמיין אילו מראות משוגעים אני הולכת לראות.



עד עכשיו לא הסכמתי לאף אחד להראות לי סרטונים מסיפדן. אני רוצה להגיע ולראות בעצמי. להתפעל. לא לצפות. לצלול לעולם אחר ולהתבונן.
מטאו, החבר האיטלקי שהכרתי שם, התחיל להראות לי איזה סרטון עם המון ברקודות שחגו מעליו במעגל, מהר מאוד עצמתי את העיניים... אבל התמונה הזאת לא יצאה לי מהראש.

הגענו לאי הפראי הזה, סיפדן, מקום חמישי ביופיו לצלילה בעולם כולו.
סאנטי ובוי-ג׳יי היו ה׳דייב מאסטרים׳ שלנו. סנטי היא פיליפינית ובוי גיי מלזי. הם שניהם אנשים מדהימים ומקצועיים בטירוף.
סנטי פתחה ואמרה ״גוד מורנינג ליידיז אנד ג׳נטלמן, וולקאם טו מאי אופיס...״
צ׳יק צ׳ק קפצתי אחורה והייתי במים. אני ועוד שני יפנים הינו עם סנטי והשאר עם בוי ג׳יי. אנחנו הינו עם כוכב אחד ולכן יכלנו לצלול רק עד 20 מטר. השאר צללו עד 30.
שמתי את הגופרו על הראש, עם הרצועה שמטאו נתן לי, הדלקתי אותה (או-כך-חשבתי-לפחות) וירדנו למטה.
ירדנו לעומק וסנטי סימנה לי להביא לה את הגופרו כדי שתצלם אותי, הורדתי אותה מהראש וקלטתי שהיא לא נפתחה אפילו. אני מנסה לפתוח ואין, הגופרו לא נפתחת.
גאדדדדדאמנננננ.
הייתי קצת מוטרדת מהמחשבה שאולי קרה לה משהו. אבל קשרתי את הרצועה על היד והמשכנו לרדת.
כרישים, שוניות משונות, אלפי דגים, אלפי חיות מים מגניבות, מלא צבים. הכל היה סביבי. עולם שלם של צבעים מטריפים. ואני שטה. זורמת לאט לאט עם המים הצלולים. עם היצורים המגניבים האלה. הייתי מהופנטת.

בין צלילה לצלילה נחנו על האי. שולחן גדול עם הרבה אוכל, קפה, תה, מים ופירות. חיפשתי מישהו, מהקבוצות האחרות שבאו לצלול, שאולי במקרה הביא איתו מטען לגופרו כי אצלנו אף אחד לא הביא. מצאתי זוג שיש להם מטען נייד וחיברתי את הבייבי של לחמצן, מוודא שזה רק עניין של טעינה ולא נזק. הטענתי אצלם את המצלמה בזמן הצלילה השנייה, כדי שלפחות יהיה לי משהו לצלילה השלישית.
שתיתי קפה, אכלתי איזו פרוסת לחם וחתיכת אבטיח ככה שיהיה משהו בבטן, אבל קליל.. ויצאנו לצלילה השניה.

ברקודה פוינט.
שוב קפצתי אחורה והייתי במים, סנטי מסמנת לנו להתחיל לרדת. אני מוציאה אוויר מהחליפה ומתחילה לצלול. מטר-שניים-חמישה-שמונה-עשרים. עולם פסיכדלי של צבעים וצורות התגלה. דגים מכל המינים, ג׳ק פיש, טונה, כרישים אפורים נחים על שוניות. הכל קורה שם. הרגשתי כמו בת הים הקטנה בסרט המצוייר של וולט דיסני בשיר בתוך הים. חגיגה שלמה של חיים וצבעים.
התחיל זרם חזק שמשך אותנו, סנטי סימנה לי וליפנים להחזיק בשונית. לא ידעתי בכלל שאנחנו מחכים לברקודות להופיע. אז שקעתי בשונית, הסתכלתי על הדגיגונים הקטנטנים שמנשנשים להם חלקיקים קטנים מהדבר היפה הזה. לא עברו 5 דקות וקבוצה ענקית של דגי ברקודה כסופים עברו מעלי. לאט לאט, קרני השמש היכו בעור הכסוף שלהם וניצנצו אלי.
אני מחזיקה בשונית, הזרם לוקח את הגוף שלי לצד בצורה אנכית, ולהקה ענקית של ברקודות עוברות מעליי.
זה קסם שלטעמי לא אצליח להעביר במילים.

סנטי שאלה אותנו כמה אוויר יש לנו, אני הייתי על 100 בערך או 90. והיפנים כבר היו ממש בסביבות ה50. היא סימנה לי להשאר עם בוי ג׳יי ושהיא תעלה חזרה עם היפנים. בויג׳יי לקח אותנו הלאה. פשוט עזבנו את השוניות והזרם לקח אותנו. עפים מעל שוניות צבעוניות. צבעי פסטל וצבעי נאון כאחד. שטה מעל ומתבוננת.

חזרנו לאי, לנוח שוב. הגופרו שלי הייתה עם שני פסי טעינה ככה שיש לי עוד צלילה אחת לתת פה איזה כמה סרטונים וכמה תמונות.
שכבתי על ספסל, עצמתי את העיניים ובחור אמריקאי פרט על גיטרה, הנעים את מנוחתי.
הגיע הזמן לחזור לסירה, צלילה שלישית. סנטי רצתה לקחת אותנו לתוך הכחול (יעני ״אינטו-דה-בלו״) כדי לחפש מנטהריי. התחלנו לרדת ולהתרחק מהקיר (שעומקו 60 מטר) ראינו איגל-ריי, כרישים, צבים. אבל הסרטונים והתמונות שלי מהצלילה השלישית היו בעיקר מים כחולים, ואיזו חיה מידי פעם.
קצת התבאסתי שאין לי אפילו תמונה מהמראות הפסיכדליים שראיתי בצלילות הראשונות, אבל לפעמים בחיים יש דברים שאמורים להשאר כזכרון מתוק.

ברגע שעליתי על הסירה מהצלילה השלישית הרגשתי שאני חייבת לצלול שוב בסיפדן. שזה לא מספיק הביקור הקצרצר הזה. שאני רוצה עוד.
ירדתי מהסירה בחזרה באנקל צ׳אנג והלכתי ישר לקבלה
״אני רוצה שוב! בבקשה תגידי לי שיש עוד אישורים בזמן הקרוב״
היה רק ביום שאני עוזבת, ואסור לצלול לפחות 18 שעות לפני טיסה. אמרתי לה שתשים אותי בכל מקרה על סטנד ביי ואם יש בימים הקרובים אני אצלול שוב.


No comments:

Post a Comment

 
SITE DESIGN BY DESIGNER BLOGS